כשנה אחרי שהורי התגרשו אבי היגר לארה"ב. חי וטרף את אמריקה הגדולה כמו בחלומות עד יומו האחרון. אבא היה איש עסקים מאד מוצלח מלא כריזמה, יצירתי, אהוב, מסמר החבורה ובעיקר – מצחיק בטירוף. אם להיות כנה אני לא ממש נהניתי מכל אלה כבת שלו. המעורבות שלו בחיי כילדה ונערה הייתה מזדמנת, מה שהוביל להרבה כאב.

הפער האדיר בין איש העסקים הכריזמטי והמצליח שהיה, לאבא שהוא, היה גדול מדי. כואב מדי. הלוואי שהיה מרגיש משמעותי באבהות שלו כפי שהרגיש בקריירה שלו. פגשתי הכי קרוב שאפשר את מחיר הפספוס. החמצה של שנים יקרות שקיפלו בתוכן חוסר ביטחון הורי, הימנעות, פחד לטעות, צמצום, היסוס.

אין לי ספק שאם מישהו היה מראה לו את הדרך, נותן לו כלים ובכלל את הלגיטימציה לשאול ולהיעזר, היינו זוכים לעוד חוויות חיים משמעותיות וביטחון הדדי בקשר ומכאן תחושת השליחות שלי. הזמן לא הספיק לנו ונפרדנו לתמיד.

אבא, את התשוקה לעשייה שלי אני מקדישה לך. כל יום. השארת בי חותם ושליחות של משמעות. תודה.

שלך תמיד,

רעות